דף הבית
אודות העמותה
זכות השיבה
אודות הכפר
פעילויות
עדויות
תרבות ואמנות
מאמרים
סרטים
תמונות
ספר אורחים
צור קשר
ערבית
English

עדות השיח' אסעד עבד אלוהאב (אבו סאלח) יליד סוחמאתא, 1928


סוחמאתא, כמובן, נמצאת על הר, מפורסמת במטעי הזיתים ושדות הטבק והחקלאות באופן כללי. היא גובלת בתרשיחא במערב ובדיר קאסי בצפון וסבלאן במזרח. היא היתה, בלי להגזים, מעין עיירת קיט הררית, גרו בה 1200 תושבים, ממשפחות מכובדות, בסוחמאתא היו 2 שכונות, הכפר חי בבטחון ותקווה, האנשים אהבו איש את רעהו, אתה מבין אחי? לא היה כלום, לא היו סכסוכים גדולים והמוסלמים והנוצרים היו משפחה אחת, ברמדאן כל הנוצרים לא היו שותים, לא היו אוכלים ולא מעשנים מתוך כבוד לתושבי הכפר המוסלמים. היו בערך 15 משפחות נוצריות בסוחמאתא, הם היו אהובים, כולנו אהבנו איש את רעהו, עד כדי כך שכשיצאנו, מוח'תאר הכפר הנוצרי יצא איתנו ללבנון.

אנחנו, משפחת עבד אלוהאב, שייכים לטריקה סופית בכפר. השיח'ים שלנו - שיח' מחמוד עבד אלוהאב ושיח' מוסטפא ושיח' עבד אלקאדר היו מלמדים את הילדים את הקוראן בעל פה, ועורכים טקסים כל יום שני וששי, היו לנו דגלים וכלים לטקס והיינו עורכים תהלוכות סופיות... אבי, זכרונו לברכה, היה אומר שמה שהרופאים מתייאשים ממנו יש בכוח אלוהים לרפא, והאנשים, בעזרת השם, היו מגיעים אליו ממרחקים - מהים ועד הנהר.

אצל אבי ז"ל היה מדאפה (אולם אירוח) שהיה פוגש בה את האנשים. גם למוח'תאר היתה מדאפה, ולעוד אנשים, וכל נכבדי הכפר היו נפגשים במדאפאת, שותים קפה ודנים בענייני הכפר.

לא הרגשנו בכלל, ובשנת 1947 המצב בפלסטין התחיל להשתנות בין הערבים והיהודים, ואנחנו, כל הצעירים בתקופה ההיא נשאנו רובים והתכוננו להלחם ודברים כאלה... כשהגיע צבא ההצלה, הצטרפנו אליו, והאמננו כשאמרו לנו שהיהודים לא יודעים להלחם, והתוצאה היתה, כמו שנאמר, מה שקרה הוא שהיינו יורדים לקרב והפגזים יורדים עלינו עד שנסוגנו... נאלצנו לסגת מפחד על חיינו...

בפעם האחרונה, לא הרגשנו בכלל, ופתאום באו מטוסים והפציצו את תרשיחא, יצאתי למזרח הכפר, הסתכלנו על השמיים - כולה עננים ועשן שחורים, ראינו את הפצצות שהמטוסים זרקו, כל פצצה, בחיי אלוהים, פוגעת, זרקו יותר מעשרים, אולי 25 פצצות על הכפר מתרשיחא ומזרחית לסוחמאתא. והאנשים שהיו בכפר...

היה לידינו כמה מחיילי צבא ההצלה, ראינו אותם מפרקים את אוהליהם ועוזבים, אחרי כן נאלצו האנשים לאסוף את בגדיהם ולעזוב את הכפר כשראו שצבא ההצלה ברח ונטש את הכפר... כלומר, לא נותר אף אחד שיעמוד לצדנו, בלי להגזים, וזאת היא הסיבה שיצאנו מסוחמאתא כי לא היה מי שיגן על האנשים והאדמות, ואללה, אם היה לנו נשק, אם היינו מאומנים, היינו מתים בסוחמאתא ולא עוזבים את כפרנו ואדמתנו והעבר שלנו ליהודים המנוולים.

בזמן בו הפכנו לפליטים, היינו אני ובן דודי בכפר בשם בקיעה, שתושביו דרוזים ונוצרים ומוסלמים, אכלנו שם צהריים כי בן דודי היה נשוי לאשה מהכפר, אחרי שאכלנו יצאנו, רוצים לחזור לסוחמאתא, ובערך בשעת בין הערביים, כשהגענו אל הכפר, באו המטוסים והחלו להפציץ ולזרוק פצצות מתרשיחה עד למזרח סוחמאתא, כשראינו שהעולם שחור, והנשק שלנו מוחבא בהר, ואבדנו את המשפחות שלנו בכל האנדרלמוסיה הזאת, כולם זחלו ויצאו ולא פגשנו אף אחד, הצטרפתי לאבי ואחי ויצאנו ללבנון, אח"כ אמרו לנו שיש רכבות שיקחו אותנו לסוריה, הלכנו לצור ונסענו ברכבת, שזרקה אותנו בחמאת (חומס) המשפחות שלנו היו מפוזרות, לא ידענו איפה הם, ואחרי ששאלנו שמענו שהם נשארו בלבנון, ידענו שהם בטראבלס כך שחזרנו מחמאת ללבנון לטראבלס. אח"כ לקחו אותנו לאוהלים, ובסוף הגענו לפה, למחנה אלבדאוי. כשכבשו את הכפר נשארו בערך 14 או 15 אנשים שהיהודים תפסו אותם שם, בפלסטין. אחרי שיצאנו והשארנו את בגדינו ואדמתנו, וכל רכושנו, תושבי הכפר שנשארו בפלסטין שלחו לנו שאולי אפשר לחזור, דרך המוח'תאר שיצא עמנו לרמיש. לא חזרנו כי פחדנו, איך נחזור לחיות עם היהודים האלה שרוצחים וטובחים.










® All Rights Reserved, ABNAA' SUHMATA Association
  Best experienced using MS Internet Explorer 6.0, Screen is optimised for viewing at 800 x 600