דף הבית
אודות העמותה
זכות השיבה
אודות הכפר
פעילויות
עדויות
תרבות ואמנות
מאמרים
סרטים
תמונות
ספר אורחים
צור קשר
ערבית
English

עדותה של טֻלַייבָּה מחמד מורה מסוחמאתא, ילידת 1929


אני מסוחמאתא שבנפת עכו. כפרי סוחמאתא מפורסם בגידולי הזיתים והטבק. סוחמאתא מקור השפע, מקור הזיתים והחיטה. סוחמאתא על ראש ההר, כמו כפר נופש, אתה רוצה לדבר על סוחמאתא...

היינו זורעים חיטה, חופרים ומשדדים ודשים וקוטפים ונושאים את יבול התאנים על ראשנו... החתונות ארכו ארבעה או חמשה ימים של מסיבות... היו מזמינים את השכנים, זאת אומרת, מי שמחתן את בנו מזמין את האנשים שסביבו, כולנו, כל המוזמנים, היינו מגיעים ועורכים את הסחג'ה בלילה(ריקוד מסורתי), ובבוקר היו לוקחים את החתן, מגלחים אותו ומקלחים אותו והיינו שרים שירים מיוחדים לחתן... הוא היה רוכב על סוסה וארבע בחורות - אחיותיו ובנות דודו היו מבעירות קטורת בתנורים קטנים ושרות שירי חתונה. היינו לוקחים את החתן לכיכר, והבחורים, הגברים והבחורות כולם היו אוכלים ארוחת צהריים אצל הורי החתן, וכשהיו לוקחים את הכלה היו שרים לה ומביאים לה קערה מלאה בחינה ונרות, והצעירות היו רוקדות. החתן היה צובע בחינה יד אחת והבנות שתי ידיים, מהבוקר היינו מושיבים את החתן והכלה זה לצד זה ובזמן הברכות היו מביאים מגשי אורז ושמן כברכה... בזמן מסיבת החתונה, וטחינת הקמח, ואיסוף הזרדים היינו שרות. היינו אוספות זרדים. אם היו לי זרדים הייתי נותנת לשכנותי. היה איש מחטין ששמו עבד, שהיה שר בחתונות בכפר... החתונות של משפחת קדורה היו הגדולות ביותר, כי הם היו המשפחה הגדולה בכפר.

היו אוספים כלי נחושת, סירים וקערות, ועשרה ימים היו הנשים חוגגות ושרות "אם לא בשביל הכבוד לא הייתי באה לכאן" והשניה עונה לה "חובה, חובה כלפי משפחת החתן"

הנוצרים בכפר חיו כמונו, אי אפשר היה להבדיל בין מוסלמי ונוצרי. ג'ריס אבו קיסר ז"ל אמר "אני רוצה לצאת עם בני כפרי" הוא מת בלבנון והתעצבנו מאוד כשהוא מת בדובייה ולא יכולנו ללכת להתאבל עליו כי היתה מלחמה... אבל אבו מאהר אלימני הלך ונאם בבית האבלים... היה שיתוף בינינו ובינם... ובחגים המוסלמיים היו הנוצרים באים ומברכים את המוסלמים, ובחגי הנוצרים היו המוסלמים הולכים לברך...

אני עזבתי את סוחמאתא והתחתנתי וגרתי בשעב, תמיד היינו מבקרים את הורי בסוחמאתא, אך לפני שעזבנו את פלסטין גרתי בשעב.

כשבאו היהודים ב-48' ולקחו את פלסטין, יצאתי עם משפחת בעלי משעב... היתה קבוצה להגנה עצמית של תושבי שעב, בהנהגת אחד המורדים ששמו אסעד, והם גרשו את היהודים... אבל היהודים חזרו מהעמק והביאו איתם מכונות, כשהיהודים חזרו והתקיפו פחדנו ויצאנו למג'ד אלכרום, ישבנו חדשיים שלושה במג'ד אלכרום, בביתו של אדם שנקרא מוחי אלדין, זה היה בית מחוץ לכפר, ומבלי שהבחננו, יום אחד, ראינו שצבא ההצלה נסוג שאלנו אותם לאן הם הולכים, הם אמרו לנו תכנסו לבית הנה אנו חוזרים... ומבלי שהבחננו, הנה מכריזים ומודיעים "תושבי מג'ד אלכרום, רדו אל "אלליאת" כשאתם נושאים דגלים לבנים", אלליאת זו כיכר רחבה במג'ד אלכרום. אנחנו ברחנו ויצאנו - אני ודודי ואשת דודי (הכוונה להורי בעלה) הביאו לנו מצעים ובגדים ומוחי אלדין אמר לנו שבו בביתי שליד המסגד... יום אחד, מבלי שהבחננו, אספו את הצעירים, והעמידו איזה 12 -13 בחורים עם הפנים אל הקיר, רמסו את הכל, ורססו אותם ומתו כל הבחורים, ואנחנו, ראינו את הבחורים, יא חראם, כמו בית מטבחיים, הדם בכל מקום, והבחורים, אלוהים ירחם עליהם...

אח"כ באו היהודים ולקחו אותנו, את הנשים והצעירים, והורידו אותנו ממג'ד אלכרום לשעב לקטוף את הזיתים. הם היו משלמים לנו 5 גרוש ולוקחים את הזיתים שלנו. הם הביאו פועלים ממג'ד אלכרום כי בשעב לא נותרו אנשים חוץ מהזקנים...

והיית רואה אותנו הולכים ממג'ד אלכרום לשעב ומשעב עולים בעלייה למג'ד אלכרום... יום אחד כשבאתי למג'ד אלכרום מצאתי את הכפר ריק ואת הגברים ממלאים את הכיכר. הלכנו לראות מה היהודים רוצים לעשות עם הגברים, והיהודים הביאו מכוניות אסירים והעלו עליהן את הגברים, לקחו אותי ואת דודי איתם, לא רציתי ללכת אבל היהודי כיוון את הרובה אל ראשי ואמר "יאללה, יאללה, לך החוצה" אשת דודי נתנה לי מזרון ושמיכה, לא ידענו מה הולכים לעשות איתנו ולאן היהודים מתכוונים לקחת אותנו, האם הם רוצים להרוג אותנו או לזרוק אותנו לים... ואללה, לקחתי בגדים להחלפה ומזרון ושמו אותנו במשאית, הגברים שמעל גיל 70 או 80 והנשים שמו בשתי מכוניות אסירים, ואת הגברים בשתים שלוש מכוניות אסירים מאחורינו, ומכוניות האסירים נסעו בלילה ואנחנו בוכים ונאנחים וצורחים "........"

היהודים אמרו "יאללה, תלכו אל המלך עבדאללה" ושמו אותנו באיזה שהוא עמק שאנחנו לא מכירים, לילה, חושך, קור וגשם הלבבות שלנו דופקים... הוא אמר "יאללה אל המלך עבדאללה"

הלכנו בלילה והם, מאחורה, יורים עלינו באוויר... היתה אשה מברווה, שהחזיקה חבילת בגדים על ראשה, גררה ילד ביד אחת והחזיקה תינוק ביד השנייה... כשירו מאחורינו היא נבהלה, חבילת הבגדים נפלה מראשה, היא תפסה את הבגדים, שכחה את הילד והתחילה לרוץ... המשכנו לרוץ והיא השאירה את הילד... כשהגענו למקום אליו רצינו להגיע האשה אמרה לבעלה: "יא אבו ג'מיל, הילד אתך?" אמר לה "אה, אה, ג'מיל אתי" אמרה לו "לא, לא ג'מיל, הילד הקטן אתך?" אמר לה: לא... הילד הלך.

אחר כך, בא הצבא הירדני, ובבוקר לקחו אותנו ושמו אותנו בח'רבה ששמה אם אלפחם, ובצהריים לקחו אותנו לכפר ששמו ערערה, אלה שני כפרים קרובים עארה וערערה, שמו את הגברים בכפר ואותנו בכפר אחר במסגד, לא עברו שלושה ימים לקחו אותנו לג'נין, היינו ארבעה - חמשה ימים, כמעט שבוע בג'נין, ואז באו והרכיבו אותנו במכוניות אסירים או במשאיות ואללה, לא זוכרת במה לקחו אותנו... לאן? לנאבלס, שם מצאנו אוהלים מוכנים וגרנו בהם, בכל אוהל 13 אנשים... באו אנשים מאלע'אזיה שבלבנון, וחזרתי איתם כי הורי יצאו ללבנון.








® All Rights Reserved, ABNAA' SUHMATA Association
  Best experienced using MS Internet Explorer 6.0, Screen is optimised for viewing at 800 x 600