דף הבית
אודות העמותה
זכות השיבה
אודות הכפר
פעילויות
עדויות
תרבות ואמנות
מאמרים
סרטים
תמונות
ספר אורחים
צור קשר
ערבית
English

העקורים


ביום ששי שעבר העלה תיאטרון אלמידאן, לשעבר התיאטרון הערבי בישראל, את ההצגה סוחמאתא, על חורבותיו של הכפר העקור בעל אותו השם בגליל, ששלושה מטוסי מיסטר ירדו עליו חצי שנה אחרי קום המדינה. 1500 איש, רובם מוסלמים, איבדו את בתיהם. לכבוד ההצגה ליווה "בעיר חיפה" את ווג'יה סמעאן, יליד הכפר ויו"ר עמותת המאבק מול הממסד הישראלי על זכות השיבה, למקום הולדתו.

דרור קדם, נאהד דירבאס.

יום ששי אחר הצהריים על כביש נהרייה-מעלות הפתלתל, הנוף מסביב עוצר נשימה. ירוק, ירוק ועוד ירוק. כמה מאות מטרים בעיקול הדרך, אחרי אגם המונפורט שמימיו הבוהקים מתאמצים להזכיר את שוויץ הרחוקה, יש שביל עפר החסום בשער ברזל שעליו מנעול. על השער תלוי לו שלט צנוע מקרטון ורוד ועליו כתוב בכתב יד: "ברוכים הבאים לסוחמאתא". הליכה מאובקת של כמה דקות על שביל סלעי במעלה הגבעה מגלה לפתע שלטי קרטון קטנים הכתובים ערבית והתלויים על העצים שמסביב: "אלברווה, סופסאף, שג'רה, אקרת', עין ע'זאל ועוד, תזכורת ל-418 הכפרים הערביים העקורים. אט אט נגלים גם שרידי המקום עצמו. קשתות של אבן, מדרגות, שרידים של בית, עצי תאנה וזית. עדות סמלית לחיים שהיו כאן לפני 50 שנה.
"זה חלום שהתגשם", אמר בגרון ניחר באותו יום ששי לעת ערב בכפר העקור סוחמאתא, איש התיאטרון חנא עידי, מי שכתב וביים והביא להופעה בימתית את סיפורו הקשה של הכפר סוחמאתא. עידי מתגורר ויוצר בשנים האחרונות בארה"ב, והקים שם את קבוצת התיאטרון "ניו אימג' ת'יאטר" שבמהלך 95 - 96 העלתה את הגירסה האנגלית של המחזה. הוא נולד אמנם בכפר בקיעה, אולם גדל והתבגר עם פליטי סוחמאתא השכנה, וביום ששי שעבר התגשם סוף סוף, הלכה למעשה, החלום ארוך השנים שהיה בלבו - להציג את סיפורו של הכפר סוחמאתא הנטוש.
ההצגה "סוחמאתא" הועלתה ע"י תיאטרון אלמידאן על חורבותיו של הכפר, ופתחה, אולי, מהלך ציבורי ופוליטי חדש להכרה של הרשויות במעמדם וזכויותיהם של יוצאי המקום. "בוודאי שאני מרגיש שאני רוצה לחזור לסוחמאתא, אפילו בעוד 1000 שנה. אתם יודעים, אני מרגיש שהאדמה של סוחמאתא זה חלק מהגוף שלי, חלק ממני, וככה מרגישים כל האנשים של סוחמאתא. כולם אוהבים את הכפר שלהם. פשוט אין צדק בעניין הזה, אתם מבינים? אין צדק".
הכל התחיל ב-28 באוקטובר 48'. חצי שנה לאחר קום המדינה. "אנחנו ידענו שמשהו קורה" אומר בכאב ווג'יה סמעאן, 61, יליד סוחמאתא ומי שמשמש שנים ארוכות כיו"ר העמותה של בני המקום והכוח הדוחף במאבק שהם מנהלים מול הממסד הישראלי על הזכות לחזור לאדמה ממנה גורשו לפני 50 שנה. "הגיעו שלושה מטוסים, אני חושב שהם היו מיסטרים - מטוסים צ'כיים - והתחילו להפציץ את הכפר. הרסו כמה בתים והרגו אנשים. האנשים התחבאו מתחת לעצי הזית. אחר כך נכנסו החיילים לכפר. לא אמרו לנו שום דבר, לא הודיעו כלום. פשוט נכנסו בכוח".

כשהתחילו ההפצצות
ווג'יה סמעאן נולד בשנת 37' בכפר העקור סוחמאתא - שעל אדמתו בת ה-20 אלף דונם משתרעים היום שני הישובים הכפריים חוסן וצוריאל, כמו גם חלק מהשטח של מעלות. בשנת 48' היו שם 1500 איש, רובם מוסלמים והשאר נוצרים. בשנת 48' היה סמעאן רק בן 11, אבל הוא זוכר את הכל, הוא אומר, ממש כאילו זה קרה אתמול. הוא סיים כיתה ד' בסוחמאתא ואחר כך יצא ללמוד בכפר השכן פסוטה. "אחרי ההפצצה" הוא מספר "חלק מהאנשים נשארו בכפר. המוכתר ועוד כמה נכבדים ניסו באותו זמן להכנע ולדבר עם הצבא, אבל זה לא עזר ובכל זאת הרגו עוד אנשים. אפילו היה אחד שראה איך הורגים את הבן שלו. הם סגרו את כל הכניסות של סוחמאתא והשאירו רק את הכניסה הצפונית. כלומר, מי שרצה לברוח, יכול היה לברוח. אבל חלק מהאנשים של סוחמאתא ניסו להשאר בכפר עד תחילת 49'. אמא שלי, למשל, זכרונה לברכה, זרקו אותה ללבנון כי היא היתה שם בחג המולד. הרי לא רצינו לצאת, מי רוצה לצאת מהכפר שלו? אבל הרבה אנשים, בגלל הפחד מההרג, ברחו ללבנון. אז התחילה תקופת הנטישה. אבל המאות שנשארו בכפר ולא התנגדו לא נתנו להם את האפשרות להשאר. הם המשיכו במשך שנתיים את ההרס, ובתום התקופה הזאת לא השאירו אבן על אבן. הם אפילו הרסו את המסגד והכנסייה שבכפר.
"באמצע שנת 49'" הוא מוסיף "כתבנו מכתבים לממשלה הזמנית כדי שיחזירו אותנו. כתבנו להם שיש לנו אדמה ורכוש שנשאר שם, אבל הם אפילו לא ענו לנו. תבינו, סוחמאתא מהשנה ההיא ועד היום נשארה אצלנו בזכרון ובלב. חוץ מהמכתבים ניסינו באופן אינדיוידואלי, כל פעם משפחה אחרת, לחזור לכפר, אבל הממשל הצבאי שהיה אז מנע מאיתנו לחזור. אני, למשל, הייתי ברשימה השחורה בזמן הממשל הצבאי, וגם אחרי ביטולו היתה לי "הזכות" להשאר ברשימה השחורה עד שנת 1976 [הממשל הצבאי בוטל לגבי הערבים אזרחי ישראל עוד בשנת 66', אבל אנשים מסוימים, בתוכם ככל הנראה גם סמעאן, נותנו במעקב של גורמי הבטחון והופעלו לגביהם תקנות ההגנה לשעת חרום, ד"ק, נ"ד). בשנת 56', לאחר שסיים ללמוד וביקש להתחיל לעבוד, ברח סמעאן לחיפה ומאוחר יותר יצא ללימודים גבוהים בצ'כוסלובקיה ושב לחיפה, בה הוא גר עד היום יחד עם אחותו ואחיו בדירה שכורה.
"אני יותר גדולה וזוכרת את מה שקרה בבהירות" מוסיפה אחותו של סמעאן, לוטפיה. "כשהתחילו ההפצצות של המטוסים הייתי עסוקה באפייה. שמתי את הפיתות על הראש והלכתי לפסוטה כדי לתת אותן לאחים הקטנים שלי. כשהתחילו ההפצצות בדיוק צעדתי בשביל באזור שנקרה זעתרה וראיתי שאנשים מתאספים מסביב לאדם הרוג. פחדתי להסתכל והפניתי את הראש. אני ואמא שלי צעדנו ברגל לפסוטה ואחותי רצה לקחת את עבודות הרקמה שלה - אתם יודעים איך הבנות - אבל אני רציתי לתת לאחים שלי את האוכל. אז אני לקחתי את הלחם ואחותי לקחה את הרקמה.
"אחרי 40 יום, חזרנו, אני ואמא שלי, לסוחמאתא. הגעתי לסוחמאתא וראיתי איך שפכו את כדי השמן. לקחתי שני כדים של שמן והלכתי ברגל מסוחמאתא לבקיעה ומשם לפסוטה. אמא שלי נשארה בסוחמאתא. לקחו את אמא שלי ועצרו אותה כשהיא ישנה שם עם הזקנות שרצו להישאר בכפר, וזרקו אותה ללבנון.
הייתה לנו פעם יופי של פרנסה בסוחמאתא - שמן טבק ועוד. אני זוכרת שכשהפציצו אותנו המטוסים, אני הייתי אז בת 16, אבא ברח מעץ לעץ והצליח להתחמק מהפצצות, וכשניצל הוא אמר לנו "אותי לא יצליחו להרוג, אני יותר מדי שובב". ברחנו לפסוטה וגרנו שם 13 אנשים - שמונה אחים, שתי אחיות, הורים ודודה - בחדר אחד כמו זה שאנחנו יושבים בו עכשיו".
"כשמישהו היה חולה הוא היה מדביק את האחרים" מוסיף סמעאן. "כשהתחילו ההפצצות הייתי בפסוטה כבר חודש, כי רציתי לגמור את הלימודים שלי, ואז משם ראיתי את המטוסים מפציצים את הכפר ובכיתי. לא יכולתי להגיע לשם. מדובר בכמה קילומטרים, היו חיילים וצבא, אז פשוט בכיתי".

עד אז לא שמעתם על מה שקורה בכפרים אחרים?
"בטח, שמענו על דיר יאסין ועל ספסאף ועל אחרים. שמענו על זה שיש רצח וטבח. גם אצלנו בסוחמאתא נהרגו 16 איש. אני זוכר שאחד הבחורים שלנו, אחמד אלימאני (כיום פעיל מרכזי בארגון החזית העממית של ג'ורג' חבש בביירות, ד"ק, נ"ד) לא רצה לצאת מהכפר והחיילים קשרו אותו לעץ זית והתחילו להרביץ לו בשוט. אחר כך הוא נכלא לכמה חודשים ובסוף הצלב האדום הוציא אותו ללבנון. ביום השני או השלישי של ההפצצות נכנסו לכפר כוחות של הצבא וכבשו אותו. האנשים רצו להשאר בכפר אבל החיילים מנעו מהם".
כל העניין, הם מספרים, לקח בערך כחודשיים, שבמהלכם הם חזרו לסוחמאתא וברחו ממנה, וחוזר חלילה. "המוכתר של פסוטה שלח מכתבים לצבא כדי שיחזירו אותנו, אבל הם לא נתנו תשובה. הוא רצה לעזור אבל לא הצליח. אחרי חודש חודשיים הלכנו לקטוף את הזיתים. אח שלי הגדול עמד על הגבעה של בית הקברות וראה בעיניים שלו איך ארבעה חיילים הורסים לנו את הבית. וכשאמא שלי הסתכלה לכיוון הבית ואמרה שהוא איננו, אח שלי לא רצה לספר לה מה קרה ואמר לה שהשמש מסנוורת אותה. הם שמו דינמיט וכל הבית נפל בבת אחד. שנתיים המשיכו להרוס את הבתים של סוחמאתא".
"היו שם דברים נוראיים. אחד שהרגו לו את הבן השתגע והסתובב בכל האזור כשהוא צוחק בקול. ואחת אחרת, שנפצעה, אכלו אותה הכלבים ברחוב. הם היו מכוונים רובים אל הראש של האנשים ומבריחים אותם לכיוון צפון. הם היו צועקים להם "יאללה, לכו אחרי הקאוקג'י שלכם".

בכל התקופה הזאת לא ביקרת בכפר? לא רצית לראות מה קרה שם?
"ניסיתי פעם אחת לעבוד עם האחים שלי בדיר אלקאסי, קרוב לסוחמאתא, אבל הם לא נתנו לי לעבוד שם. כל חודש הייתי מקבל אישור מהממשל הצבאי כדי לזוז ממקום למקום ולא כל הזמן היו נותנים להכנס לאזור.

מה עם כל הרכוש שהיה לכם?
הם גנבו את הכל. גנבו את כל הרכוש. לסוחמאתא היו אלפי דונם של זיתים. היו תאנים, שיחי צבר, טבק ותבלינים. היו בה גתות של שמן וטחנת קמח. חיינו טוב מאוד בכפר שלנו, שמחים. חיים פשוטים.
"איך יש זכות לכל אלה שבאו מחו"ל לגור באדמת סוחמאתא, ולנו, שאנחנו מסוחמאתא, אין זכות?" שואלים ווג'יה ולוטפיה. "זה גורם לתחושות של מרמור וכעס ואי שביעות רצון. הממשלה הזאת אין בה צדק. החוק הבינלאומי קובע שכל מי שהיה בסוחמאתא, ולא רק בסוחמאתא, יש לו זכות לחזור למולדת שלו. האנשים של הכפר ניסו, ניסו לחזור, אבל כל האדמות של הכפר הופקעו. אף אחד לא היה יכול לחזור. עשו אותן שטח צבאי סגור ונתנו אותן למנהל מקרקעי ישראל. המושל הצבאי אמר לנו ש"אין לכם מה לחפש כאן ואם אתם רוצים ניתן לכם שני דונם ליד דיר אלקאסי, אבל לא אבא ולא אמא שלי לא הסכימו לקחת אדמה אחרת".

פליטים ועולים מרוסיה
הטור האנושי שצעד ביום ששי שעבר על שביל העפר בואך סוחמאתא הלך והתארך. היו שם אנשים מבוגרים נתמכים במקלות, צעירים ואפילו ילדים קטנים עם סנדלים וחולצות טי שעליהן הסיסמה "לא נשכח". קרוב לוודאי צאצאיהם של בני סוחמאתא. למקום הגיעו גם כמה אנשי תיאטרון ורוח ערבים, ועוד כמה פעילים פוליטיים. הנוף מהנקודה הזאת מעורר התפעמות, וקשה, על רקע כל הירוק הזה לדמיין את מה שקרה בדיוק בנקודה הזאת לפני 50 שנה, את ההרג, ההרס והחורבן. אבל עצי התאנה המסתתרים מאחורי עצי האורן ושרידי בתי האבן הם עדות אילמת לאירועי העבר.

כל השנים האלה לא חשבת לנסוע מכאן ולוותר על הכל?
"לא, אף פעם. גם אם היו נותנים לי את כל אמריקה לא הייתי לוקח. במצב של היום אני מעדיף את סוחמאתא על אמריקה. אתה יכול לחשוב שזה מצחיק, אבל אני אומר לך שכאן זה המולדת. סוחמאתא זה המולדת. אם היה הכל בסדר והייתי רוצה, נגיד, ללמוד באמריקה או משהו, אז בסדר, זה עניין אחר, אבל אני צריך לדעת שיש לי מולדת".

אתה בכלל מרגיש שייך למדינה? אתה מרגיש ישראלי?
"להגיד לך דוגרי - לא. איך אני יכול להיות שייך אם מישהו גוזל אותי? אני אין לי משהו נגד העם היהודי, אבל נגד המדיניות - כן. אתה גוזל אותי, אתה לא נותן לי את הזכויות שלי - אני לא שייך. אפילו, אתה יודע, הם (היהודים) פה יודעים שאני לא שייך. הממשלה אומרת שהמדינה היא של העם היהודי, אז איך אני יכול להיות שייך? אם אתה לא מכיר בי, אז אני יכול להיות שייך למדינה?
"אמא שלי,שחיה עד גיל 90, חלמה כל הזמן לחזור לכפר ולא הספיקה" אומר סמעאן. "כל הזמן. עד הרגע האחרון שלה היא חלמה ובסוף היא מתה מחוץ לכפר" סמעאן מצביע על תמונתה הממוסגרת בשחור לבן של האם התלויה על הקיר, ופתאום, לשבריר של שניה, היה נדמה שהמבט הכואב, הדואב והעייף משהו הניבט מעיניו זהה למבטה החודר של האם עטוית המטפחת הלבנה שבתמונה.

ואולי
ביום ראשון חזרו עידי ומאסט לאמריקה. עווד ואנשי תיאטרון אלמידאן חזרו לאולם בשפרעם, והקהל שהגיע לצפות בהצגה מחה את הדמעות וחזר מן הסתם לביתו בבקיעה, פסוטה, תרשיחא, עכו או חיפה. גם ווג'יה סמעאן ואחותו לוטפיה חזרו לדירתם השכורה בחיפה, המשקיפה על הנמל והים הכחול. גם השבוע, כמו ב-30 השנה האחרונות, המשיך ווג'יה סמעאן ללגום קפה שחור מריר מספל החרסינה הקטן שמונח על השולחן שלפניו, לשאוף שאיפה ארוכה מסיגריית הקאמל שבין אצבעותיו ולחלום על השיבה לסוחמאתא. שיבה שהוא יודע שהוא עצמו כנראה לא יזכה לה. אבל למרות הכל, ולמרות שאת האדמה, הכבוד השייכות והאמת כבר לקחו לו באותו יום מר ונמהר בסוף חודש אוקטובר 48', לווג'יה סמעאן נותרו עדיין החלומות ורוח הלחימה. ואולי, הוא אומר, אולי בעוד עשר או 20 שנה, הנכדים של אחי ושל האחרים יוכלו לבנות מחדש את סוחמאתא.


מתוך: ראיון שערכו דרור קדם ונאהד דירבאס
עיתון בעיר 28/8/1998










® All Rights Reserved, ABNAA' SUHMATA Association
  Best experienced using MS Internet Explorer 6.0, Screen is optimised for viewing at 800 x 600